מאת מרכז אוריאל — מחלוצי שיטת מעגל ההקשבה בישראל מאז 1999
הורות קשובה: איך לבנות תקשורת טובה עם הילדים ולהציב גבולות בלי צעקות
דמיינו רגע של ערב רגיל. הילדה בת השבע מסרבת להתקלח, הקטן זורק את הצלחת על הרצפה, ואתם עומדים במטבח עם תחושת מוצפות שמאיימת לפרוץ החוצה. הגוף מתוח, הלסת נלחצת, והמשפט "כמה פעמים אמרתי לך" כבר על קצה הלשון. הורות קשובה מתחילה בדיוק ברגע הזה — לא ברגע המושלם שבו כולם רגועים ומחייכים, אלא דווקא ברגע שבו הכול רוחש ורותח.
הורות אינה ניהול התנהגות. היא בניית תקשורת הורים ילדים שמבוססת על אמפתיה, על נוכחות ועל הקשבה אמיתית — גם כשקשה. הכלים לכך לא נופלים מהשמיים. הם נרכשים, מתורגלים ומתעדנים. חלקם מגיעים מעולמות תוכן של הנחיית קבוצות ומעגלי שיח, כמו אלה שמלמדים במרכז אוריאל, שם הקשבה עמוקה היא לא רעיון תאורטי אלא שריר שמפתחים דרך תרגול.
ילדים שגדלים בסביבה בטוחה ויחסים מוגנים מפתחים יכולות רגשיות וחברתיות טובות יותר. כשההורה לומד להקשיב — לעצמו ולילד — משהו בדינמיקה המשפחתית משתנה. הורות מודעת אינה שיטת חינוך אחת מתוך רבות; היא תשתית לכל שיטה.
תובנה מקצועית
מחקרים בתחום ההתפתחות הרגשית מצביעים על כך שאיכות ההקשבה של ההורה — לא כמות הזמן שהוא מבלה עם הילד — היא הגורם המשמעותי ביותר לפיתוח ביטחון רגשי. אפילו עשר דקות של נוכחות מלאה שוות יותר משעתיים של שהייה משותפת ללא חיבור אמיתי.
תוכן עניינים
+
מהי הורות קשובה ואיך היא משנה את הבית?
הורות קשובה היא גישה שמציבה את הקשר במרכז. לא את הציות, לא את ההישגים, ולא את השקט — אלא את איכות החיבור בין ההורה לילד. היא מבוססת על שלושה מרכיבים: נוכחות מלאה, ויסות רגשי של ההורה, ותגובה מותאמת למה שהילד באמת צריך.
זו לא הורות מושלמת. זו הורות שמתפתחת דרך חינוך קשוב — דרך נכונות לטעות, ללמוד, ולנסות אחרת. ההבדל המשמעותי הוא בין שמיעת המילים של הילד לבין הקשבה לצרכים שמתחת לפני השטח. ילד שצועק "אני לא רוצה" לא תמיד מתנגד — הוא אולי חושש, עייף או זקוק ליותר שליטה על מה שקורה לו.
להקשבה להורים יש משמעות כפולה: ההורה מקשיב לילד, והילד רואה את ההורה כמודל. כאשר ילדים גדלים בבית שבו מקשיבים, הם מפנימים את הדפוס הזה ומביאים אותו הלאה — למשפחות שיקימו, לחברויות, לקהילה. כך מתארים גם במרחב הפדגוגי של משרד החינוך את ההשפעה של שותפות ההורים על ההשתלבות הרגשית והחברתית של ילדים.
טיפ מומחה
נסו לסיים כל יום בשאלה אחת לעצמכם: "באיזה רגע היום באמת הקשבתי לילד שלי?" לא כדי לשפוט — אלא כדי לחזק את השריר. עם הזמן, הרגעים האלה יתרבו באופן טבעי.
איך מיישמים הורות קשובה ביום יום?
הורות קשובה לא מתרחשת בסדנה בלבד. היא חיה בפינות הקטנות של השגרה — ארוחת בוקר, נסיעה לגן, רגע לפני השינה. כדי ליישם אותה צריך שגרות שמאפשרות חיבור: ארוחה משפחתית בלי מסכים, עשר דקות אישיות עם כל ילד, ותשומת לב לרגעי המעבר שבהם רוב החיכוכים מתרחשים.
אילו הרגלים קטנים עושים הבדל גדול?
הרגלים של הורות קשובה לא דורשים שעות — הם דורשים כוונה. ישיבה בגובה העיניים של הילד כשמדברים איתו. הנמכת טון הדיבור במקום העלאתו. שיקוף רגשות במקום תגובה מיידית: "אני רואה שאתה מתוסכל" במקום "מה הבעיה שלך?". תיקוף רגשי — ההכרה בכך שהרגש של הילד לגיטימי גם כשההתנהגות אינה — הוא כלי שמשנה את כל האינטראקציה.
איך נראית תגובה קשובה בסיטואציה אמיתית?
הילד בן החמש מסרב למקלחת. תגובה אוטומטית: "אם לא תיכנס עכשיו, אין סיפור לפני השינה." תגובה קשובה: "קשה לך לעצור את המשחק, אני מבין. בעוד שתי דקות ניכנס למקלחת ביחד, ותוכל לבחור אם עם בועות או בלי." הגבול נשמר — המקלחת מתקיימת. אבל הדרך אליה שומרת על הקשר. מחקר שפורסם בקמפוס IL מצביע על כך שאקלים רגשי תומך, שבו מבוגרים מגיבים ברגישות לרגשות ילדים, מחזק את יכולות הוויסות הרגשי שלהם.
רוצים ללמוד איך הקשבה עמוקה משנה את הדינמיקה המשפחתית?
האם הורות קשובה אומרת בלי גבולות?
זהו אחד המיתוסים הנפוצים שמרתיעים הורים מהגישה הזו. התשובה חד-משמעית: לא. הורות קשובה אינה הורות ותרנית ואינה ויתור על סמכות. ההיפך הוא הנכון — גבולות הם חלק בלתי נפרד ממנה, כי ילדים זקוקים למסגרת כדי להרגיש בטוחים.
מה שמשתנה הוא האופן שבו הגבול מועבר. במקום "אמרתי לא וזהו!" אפשר לומר "אני לא אתן לזרוק. אני כאן כדי לעזור לך לעצור." הסמכות הקשובה משלבת בין עמידה על הגבול לבין כבוד לרגש שמתעורר. הורות מודעת מבינה שגבולות מכבדים אינם חולשה — הם חוסן.
טעות נפוצה
הורים רבים מפרשים הורות קשובה כ"להרשות הכול" ומוותרים על גבולות מתוך חשש לפגוע ברגש הילד. התוצאה הפוכה: ילד ללא גבולות מרגיש חרדה ואי-ביטחון. הגבול הוא חלק מהאהבה — הוא מעביר מסר של "אני שומר עליך".
טעות שהורים חוזרים עליה: יותר מדי מילים ברגע הלא נכון
אחת הטעויות השכיחות שאנו רואים אצל הורים שמנסים ליישם גישה קשובה היא ריבוי מילים בזמן סערה. הילד בוכה, ההורה מסביר. הילד צועק, ההורה מנסה לנמק. הילד מוצף — וההורה מוסיף עוד שכבה של גירוי.
בזמן שהילד בהצפה רגשית, המוח שלו לא פנוי לעיבוד מידע מילולי. צמצום מילים הוא כלי חזק: "אני כאן." "אני לא אתן לפגוע." "כשתהיה מוכן, נדבר." שלוש מילים עושות יותר מעשרים משפטים.
| מה ההורה עושה | תגובה אוטומטית (רגילה) | תגובה קשובה |
|---|---|---|
| ילד מסרב להתלבש | "אם לא תתלבש עכשיו, נאחר ותישאר בבית!" | "אני רואה שקשה לך. בוא נבחר ביחד — החולצה הכחולה או האדומה?" |
| ילד בוכה אחרי סירוב | "אין על מה לבכות, זה לא נורא." | "אתה עצוב שאמרתי לא. זה מובן. אני עדיין כאן איתך." |
| ילד מכה אח | "למה הרבצת לו?! לך לחדר!" | "אני עוצר את ההכאה. אני רואה שאתה כועס. בוא נמצא דרך אחרת." |
| ילד לא רוצה שיעורי בית | "אין ברירה, תשב ותעשה!" | "מה הכי קשה לך? בוא נתחיל מהדבר הקל ונראה איך מתקדמים." |
מידע חשוב
כשילד בהצפה רגשית, אזור קליפת המוח הקדמית (האחראי על חשיבה, היגיון ושפה) פחות פעיל. לכן הסברים ארוכים לא ייקלטו. התפקיד של ההורה ברגע הסערה הוא להיות עוגן — לא מורה.
איך להציב גבולות בלי צעקות?
הצבת גבול בלי צעקה דורשת מההורה לעשות דבר אחד שנשמע פשוט ומורכב מאוד: להיות רגוע יותר מהילד. לא רגוע לגמרי — אף אחד לא מצפה לכך — אלא רגוע מספיק כדי לומר את המסר בקול נמוך, ברור, ובלי איום.
הכלל הוא: תאר את הגבול, צמצם מילים, ופעל. "המסך נסגר עכשיו. אתה יכול לבחור לכבות לבד או שאני אכבה." בלי ויכוח, בלי הסלמה, בלי חזרה חמש פעמים על אותו משפט. הפעולה היא שמעבירה את המסר, לא עוצמת הקול.
מה לעשות במקום איומים וענישה?
איומים יוצרים פחד — לא שיתוף פעולה. ענישה מלמדת את הילד להימנע מלהיתפס, לא להבין למה ההתנהגות בעייתית. האלטרנטיבה: פתרון בעיות משותף. "מה קרה?", "מה אפשר לעשות אחרת בפעם הבאה?", "איך נתקן?". גישה זו עולה בקנה אחד עם המלצות משרד הבריאות להימנע מאיומים בזמן שהילד במצוקה, ולהגיב באופן מותאם גיל, ברור ולא מציף.
מקרה מהשטח
אם לשני ילדים סיפרה במעגל הורים: "הפסקתי להגיד 'אם תעשה עוד פעם…' והתחלתי להגיד 'אני רואה שקשה לך לעצור. אני כאן לעזור.' בהתחלה הילד הסתכל עליי בחשד. אחרי שבועיים, הוא התחיל לבוא אליי לפני שהמצב מסלים ולומר 'אמא, אני צריך עזרה לעצור.' זה היה הרגע שבו הבנתי שהשינוי עובד."
איך לשפר תקשורת הורים ילדים דרך הקשבה פעילה?
הורות שמנהלת מונולוג — "תעשה", "אל תעשה", "כמה פעמים" — יוצרת ניתוק. הורות שמנהלת דיאלוג יוצרת קשר. הדיאלוג אינו דורש שיחות ארוכות. הוא דורש רגעים קצרים של הקשבה אמיתית: מבט, שאלה פתוחה, שתיקה שנותנת מקום.
עקרונות ההקשבה הפעילה, שמיושמים בעולמות של הנחיית קבוצות ומעגלי שיח כמו שיטת ה-Council של מרכז אוריאל, ניתנים ליישום גם סביב שולחן האוכל המשפחתי: לדבר מהלב, להקשיב בלי לקטוע, לתת מקום לכל קול. כשהורים מתנסים בעקרונות האלה, הם מגלים שהם משפיעים גם על הילדים הקטנים וגם על מתבגרים שנראים לכאורה "סגורים".
הכלים של מעגל ההקשבה רלוונטיים גם לבית שלכם
למדו את עקרונות ההקשבה העמוקה שמשנים משפחות מזה למעלה מ-25 שנה
ילד שצועק "אני שונא אותך" — מה הוא באמת אומר?
מתחת למילים הקשות של ילדים מסתתר בדרך כלל רגש שהם עדיין לא יודעים לבטא בצורה אחרת. "אני שונא אותך" יכול להיות "אני מפחד", "אני מאוכזב", "אני צריך אותך וזה כואב". הקשבה עמוקה פירושה לזהות את הסאב-טקסט, לא להגיב למשפט המילולי.
כלי פשוט: שיקוף. "נשמע שאתה ממש כועס עליי עכשיו." לא שיפוט, לא תיקון, לא "אסור לדבר ככה". השיקוף מראה לילד שרואים אותו, שהרגש שלו מותר להתקיים, ושיש מבוגר שמסוגל להכיל את מה שעולה. זה לא אומר שההורה מסכים לפגיעה — זה אומר שהוא קשוב לאדם שמאחורי ההתנהגות.
תובנה מקצועית
במעגלי הקשבה (Council) קיים עיקרון מרכזי: "הקשב כאילו החיים שלך תלויים בזה." כשמיישמים עיקרון זה בבית, ההורה לומד לשמוע את מה שלא נאמר — ולהגיב לצורך האמיתי, לא למילים שנזרקו בלהט הרגע.
מה ההבדל בין הורות קשובה להורות מודעת?
שני המושגים חופפים, אך הדגש שלהם שונה. הורות קשובה מתמקדת בעיקר באיכות ההקשבה והתגובה לילד: מה הוא צריך, מה הוא מרגיש, איך להגיב באופן שמקדם קשר. הורות מודעת מוסיפה מבט פנימה — אל ההורה עצמו: אילו דפוסים מופעלים בי? מה אני מביא מההורות שקיבלתי? למה הרגע הזה מפעיל אותי כל כך?
| היבט | הורות קשובה | הורות מודעת |
|---|---|---|
| מוקד ראשי | הילד — צרכיו, רגשותיו, אותותיו | ההורה — דפוסיו, טריגרים, ילד פנימי |
| שאלת המפתח | "מה הילד צריך ממני עכשיו?" | "מה מופעל בי ולמה?" |
| כלים מרכזיים | שיקוף, תיקוף, נוכחות, גבולות מכבדים | מודעות עצמית, ויסות הורי, עיבוד דפוסים |
| מטרה | קשר בטוח ותגובה מותאמת | הפחתת תגובתיות אוטומטית |
בפועל, שילוב בין הגישות יוצר הורות יציבה יותר. מרכז אוריאל עובד עם גישות של תקשורת מקרבת שמחברות בין ההקשבה לאחר לבין ההקשבה לעולם הפנימי — ובכך יוצרות מרחב שבו ההורה לא רק "מיישם טכניקה" אלא באמת נוכח.
איך לא להגיב מהעצבים כשהילד מפעיל אותי?
ילדים לא "מפעילים" הורים בכוונה. אבל יש רגעים שבהם התגובה ההורית חורגת מהמצב — הטון חד מדי, הגוף מתוח, והמשפט שיוצא מהפה מזכיר משהו שנאמר לנו כשהיינו קטנים. אלה הרגעים שבהם מדובר בטריגר אישי, לא באירוע הנוכחי.
ויסות עצמי הורי מגיע לפני ויסות הילד. הורה שלא נרגע — לא יכול להרגיע. זה אומר שלפעמים הצעד הקשוב ביותר הוא לומר "אני צריך רגע" ולצאת מהחדר לשלושים שניות. לא כויתור, לא כנסיגה — אלא כדוגמה אישית לויסות רגשי.
סימנים לכך שהתגובה מגיעה מטריגר אישי
רצון עז "להוכיח" לילד שהוא טועה. תחושת עלבון אישי ממשפט של בן שש. חזרה על ביטוי ששמענו בילדות שלנו בלי שתכננו אותו. תחושת חוסר שליטה שאינה פרופורציונלית לאירוע. כשהסימנים האלה מופיעים, זה זמן טוב לעצור ולשאול "מה באמת קורה כאן — אצלי?"
טעות נפוצה
הורים רבים מרגישים אשמה אחרי שצעקו ומנסים "לפצות" בהתרפסות או בוותרנות. הדרך הבריאה יותר היא תיקון: "הרמתי את הקול קודם. אני מצטער. לא היה לך מגיע את זה." התיקון מלמד את הילד שטעויות קורות — ושאפשר לקחת אחריות ולחזור לחיבור.
מה עושים כשהילד לא משתף פעולה?
התנגדות אינה חוצפה. לרוב, ילד שלא משתף פעולה מתקשה — לא מסרב בכוונה. הסיבות מגוונות: עייפות, רעב, הצפה רגשית, צורך באוטונומיה, או חוסר חיבור להורה באותו רגע.
גישת חינוך קשוב מציעה להתבונן קודם ולהגיב אחר כך. במקום "הוא עושה לי דווקא", לשאול "מה עומד מאחורי ההתנגדות?". ילד שמקבל הכנה למעבר, אפשרות לבחור, ועזרה להתחיל — ישתף פעולה יותר מילד שנדרש לציית מיידית ובלי הסבר. נתוני סקר ראמ"ה לשנת תשפ"ד מצביעים על כך שתחושת ביטחון ואכפתיות בקשר ההורי-חינוכי היא גורם מרכזי ברווחת הילדים.
טיפ מומחה
לפני שדורשים שיתוף פעולה, בדקו: האם הילד אכל? ישן מספיק? עבר מעבר חד מפעילות אחת לאחרת? לעתים קרובות, "בעיית התנהגות" היא למעשה צורך פיזיולוגי שלא נענה. פתרון הצורך הבסיסי מפנה מקום לשיתוף פעולה.
התפרצות זעם בגיל שלוש ובגיל שלוש-עשרה — אותו עיקרון, תגובה שונה
בזמן סערה רגשית — בין אם מדובר בטנטרום קלאסי של פעוט או בטריקת דלת של מתבגר — המטרה הראשונה זהה: בטיחות וייצוב. לא חינוך, לא הרצאה, לא הסקת מסקנות. קודם שהסערה שוככת, ורק אחר כך מדברים.
מה אומרים בזמן טנטרום?
"אני כאן." "אני לא אתן לפגוע." "קשה לך עכשיו." משפטים קצרים, בטון נמוך, שמעבירים מסר כפול: אני שומר עליך, ואני גם שומר על הגבול. לפי מכבי שירותי בריאות, גישה מאוזנת שמשלבת הכלה עם גבולות ברורים יעילה יותר מהקשחה קיצונית או כניעה מלאה.
עיבוד האירוע — בניית חוסן לעתיד
אחרי שהילד נרגע — ורק אחרי — אפשר לעבד: "מה היה לך קשה?", "מה יכול לעזור בפעם הבאה?". השיחה הזו לא מתרחשת חמש דקות אחרי הסערה אלא כשהילד פנוי ומחובר. כך נבנה חוסן: לא מניעת רגשות קשים, אלא פיתוח היכולת לעבור אותם ולחזור לאיזון.
מרגישים שאתם צריכים מרחב לעצור, לנשום וללמוד כלים חדשים?
האם הורות קשובה מתאימה גם למתבגרים?
דווקא בגיל ההתבגרות, שבו ההורה מרגיש שהדלת נסגרת, הורות קשובה הופכת קריטית. מתבגרים בודקים גבולות, מחפשים עצמאות, ומתרחקים — אבל עדיין זקוקים לנוכחות הורית שאינה חודרנית.
ההתאמה מחייבת שינוי בכלים: פחות "שב ונדבר" ויותר נוכחות שקטה, פחות שאלות ישירות ויותר זמינות. מתבגר שיודע שיש הורה שמקשיב בלי לשפוט — ייפתח כשיהיה מוכן. לאורך למעלה מ-25 שנה של עבודה עם קבוצות מגוונות, אנו רואים במרכז אוריאל שעקרונות ההקשבה העמוקה — דיבור מהלב, הקשבה בלי קטיעה, מרחב בטוח — עובדים באותה עוצמה עם מתבגרים, עם מבוגרים ועם משפחות שלמות.
מקרה מהשטח
אבא למתבגרת בת 15 שיתף בסדנה: "חודשים היא לא דיברה איתי. התחלתי פשוט לשבת איתה בסלון בלי לשאול שאלות. לפעמים בשקט, לפעמים עם סדרה ברקע. אחרי שלושה שבועות, היא פתאום אמרה 'אבא, אפשר לספר לך משהו?' זה היה הרגע הכי משמעותי בשנה שלי כהורה."
איך לחזק ביטחון עצמי אצל ילדים דרך תקשורת?
הדימוי העצמי של ילד נבנה לא רק מהצלחות אלא מהאופן שבו הוא נראה ונשמע בבית. ילד שחווה שההורה מתייחס אליו ברצינות, מקשיב לדעתו ומכבד את רגשותיו — מפתח תחושת ערך עצמי שאינה תלויה בהישגים חיצוניים.
עידוד מבוסס מאמץ פועל אחרת מעידוד מבוסס תוצאה. "עבדת קשה על זה" במקום "אתה גאון". "ניסית שוב למרות שהיה קשה" במקום "תמיד אתה מצליח". הניסוח הזה מלמד את הילד שהערך שלו לא מותנה בביצוע — ושטעויות הן חלק מהדרך, לא סוף הדרך.
מידע חשוב
מחקרים בפסיכולוגיה התפתחותית מראים שילדים שחוו הקשבה עקבית מצד הוריהם מציגים רמות גבוהות יותר של אינטליגנציה רגשית, יכולת לפתור קונפליקטים ותחושת שייכות חברתית — לא רק בילדות אלא גם בבגרות.
כשההורה מתנסה בהקשבה — כל הבית משתנה
הורות מתחילה בהורה. לא בילד, לא בבעיית ההתנהגות, לא בטכניקה. כשהורה לומד להקשיב — לעצמו, לילד, לבן או בת הזוג — האווירה בבית משתנה. לא מהיום למחר, ולא בלי מעידות, אבל בכיוון ברור.
הקשבה להורים היא לא מותרות. היא תשתית. הורה שמקבל מרחב להקשבה — במעגל, בקבוצת הורים, או אפילו בשיחה כנה עם חבר — חוזר הביתה עם יותר סבלנות, יותר נוכחות, ויותר יכולת לראות את הילד כפי שהוא ולא דרך המשקפיים של העייפות והלחץ.
25+
שנות ניסיון בהקשבה עמוקה
1999
שנת הקמת מרכז אוריאל
Council
הסמכה בינלאומית מ-The Ojai Foundation
שאלות נפוצות על הורות קשובה
האם הורות קשובה מתאימה לכל גיל?
+
העקרונות מתאימים לכל גיל, אך הכלים משתנים. עם פעוטות — יותר פעולה ופחות מילים. עם ילדים בגיל בית ספר — שיח ושיקוף. עם מתבגרים — נוכחות שקטה וזמינות בלי חדירה.
מה עושים כשאני מנסה להיות קשוב אבל הילד ממשיך להתפרץ?
+
הורות קשובה אינה שלט חשמלי שמכבה התנהגויות. היא תהליך. ילדים בודקים אם הגבול באמת עומד, והם זקוקים לזמן כדי להפנים את הדרך החדשה. עקביות רגועה היא המפתח — לא שלמות.
האם הגישה הזו אומרת שאסור לכעוס?
+
לא. כעס הוא רגש לגיטימי גם אצל הורים. הורות קשובה לא דורשת למחוק רגשות אלא לבחור מה עושים איתם. אפשר לומר "אני כועס עכשיו" בלי לצעוק, לפגוע או להעניש. המודל הזה מלמד את הילד שגם כעס ניתן לויסות.
איך הורות קשובה שונה מ"הורות חיובית"?
+
הורות חיובית מתמקדת לרוב בחיזוק חיובי ובעידוד. הורות קשובה רחבה יותר — היא כוללת גם הכלה של רגשות קשים, גם הצבת גבולות, וגם מודעות של ההורה לעצמו. היא לא שואפת רק להתנהגות חיובית אלא לקשר עמוק.
אפשר ללמוד הורות קשובה מספרים, או צריך הדרכה?
+
ספרים נותנים ידע. הדרכה נותנת חוויה ותרגול. הורות קשובה נלמדת בצורה העמוקה ביותר דרך התנסות — בדיוק כמו הקשבה, שאי אפשר באמת ללמוד אותה מקריאה בלבד. מעגלי הקשבה, סדנאות ותרגול עם קבוצה מאפשרים להפנים את הגישה בגוף ולא רק בראש.
מה אם בן או בת הזוג לא מיישמים את הגישה?
+
שינוי בבית אינו חייב להתחיל משני ההורים. גם הורה אחד שמשנה את האופן שבו הוא מקשיב ומגיב — משנה את הדינמיקה. ילדים מגיבים למי שנוכח, ולרוב גם בן הזוג מתחיל לשים לב כשהאווירה משתנה.
רוצים להעמיק את הכלים שלכם כהורים?
למדו להקשיב אחרת — לילדים ולעצמכם. מעגלי ההקשבה והסדנאות של מרכז אוריאל משנים משפחות, קהילות וארגונים מזה למעלה מ-25 שנה.
מרכז אוריאל
בית ספר להכשרת מנחי קבוצות בשיטת מעגל הקשבה (Council) בגישה נרטיבית
מרכז אוריאל הוקם בשנת 1999 על ידי נוריה ועירן הלוי, מנחים מוסמכים ובעלי הסמכה בינלאומית כמאמני מנחי מעגלי הקשבה (Council Trainers) מטעם Center for Council – The Ojai Foundation בארה"ב. השניים הם מחלוצי שיטת מעגל ההקשבה בישראל, ומפעילים בית ספר להכשרת מנחי קבוצות בגישה נרטיבית באלוני אבא (ע"י קריית טבעון), עם שלוחה בעמק חפר.
המרכז מציע קורסי הכשרה, סדנאות לזוגות ומשפחות, השתלמויות למורים וסדנאות גיבוש לארגונים — כולם מבוססים על עקרונות של הקשבה עמוקה, תקשורת מקרבת וחיבור אנושי.