מנהלת בית ספר חוללה מהפכה בבית  הספר היסודי בעזרת הקשבה.

תודה על הזכות שניתנה לנו להעביר השתלמות במעגלי הקשבה בבית ספר תל חי המדהים, בהנהלת עינת ברגר, שהוא דוגמא ומופת כיצד חינוך רגשי/רוחני יכול לחולל מהפכה!
הלוואי שעוד בתי ספר יקבלו השראה מהכתבה ויביאו שינוי לחינוך!

מנהלת בית ספר חוללה מהפכה בבית הספר היסודי בעזרת הקשבה.
עינת ברגר, מנהלת בית הספר "תל חי" בתל אביב. 

03.05.2018 "הארץ"
איילת שני צילום: תומר אפלבאום

פשוט איפשרנו לילדים לדבר על הפחדים שלהם בחופשיות 

נתחיל מהסוף, בימים אלו את פורשת, לאחר שחוללת מהפכה של ממש בבית הספר שאת מנהלת. קיבלת לידייך בית ספר יסודי בדרום תל אביב שרשם הישגים נמוכים בכל התחומים, והבאת אותו למקום השני בארץ.
בעצם התחלתי את הדרך שלי בבית הספר כמורה. בגיל 34 התמניתי למנהלת. זו הייתה תקופה קשה עבורי. קשה מדי. שקעתי בדיכאון עמוק. דיכאון קליני.

למה?
אני חושבת שפשוט לא יכולתי לשאת את האלימות שהייתה שם באוויר כל הזמן, בין ההורים, המורים והתלמידים. זה לא שזרקו כיסאות באוויר אבל האגרסיביות שלטה, המורים היו במצוקה קשה ולא יכולתי לתת להם שום פתרון. יצאתי לשנת שבתון. החברים והסביבה חשבו שיש לי הרבה יותר מדי ביטחון, לצאת לשבתון אחרי שלוש שנים בלבד, אבל זה לא היה מתוך ביטחון. להפך, מתוך חולשה. עברתי טיפול. למדתי טיפול משפחתי וזוגי. למדתי גם פילוסופיה רוחנית. עברתי תהליכים מטלטלים, כאלו שהפכו את חיי על פיהם, ואז חזרתי לבית הספר.
אבל חזרת אחרת.
אחרת לגמרי. כבר לא פחדתי מכלום. לא הייתה לי רשימה מסודרת של מה שאני רוצה לעשות, אבל הבנתי שהמקום הרגשי הוא נקודת הכובד, הוא זה שינהל את העולם בעתיד.

אז החלטת לשתול את הגישה החדשה בקרקע הישנה. ובאופן אינטואיטיבי לחלוטין.
היו לי ידיעה ואמונה פנימית שזו הדרך. קחי לדוגמה את מעגלי ההקשבה, הכלים שאפשרו לנו באמת קפיצה אדירה אצל הילדים. אנחנו מתחילים אותם כבר בכיתה א'. הילדים יושבים יחד, כל אחד מדבר בתורו. הכללים הם שאין שיפוט ואין ביקורת, ושכלום לא יוצא מהמעגל.

על מה, למשל, הם מדברים שם?
משתנה. מה שהם בוחרים. למשל, פחדים. ילדים בכיתה ו' מדברים בחופשיות על הפחד שלהם מהחושך, שומעים שגם החברים שלהם פוחדים. זה שחרור אדיר. יום אחד ילדה באה וסיפרה — ההורים שלי התגרשו. היא דיברה בטבעיות ובשמחה, אמרה שיותר לא יהיו מריבות, שהיה לה קשה עם הצעקות, והילדים האחרים נפתחו. דיברו על הצעקות בבית, מה זה עושה להם, הפחד שזה מעורר, איך מרגישים כשאמא צועקת, כשאבא יוצא מהבית בכעס ולא יודעים אם הוא יחזור. ילדים לא יודעים לדברר את הפחדים שלהם, הם לא יודעים אם מותר להם לדבר על מה שקורה בבית, והפחדים הללו מומרים, הרבה פעמים, לאלימות. עצם זה שנתנו להם מקום בטוח, שבו מותר לדבר על הדברים הכואבים והמפחידים ביותר, הטעין אותם בהמון כוח.

למורה יש כלים להתמודד עם הנושאים האלו?
המורים הם לא מטפלים. זה נכון. התהליכים האלה מלווים על ידי אנשים נוספים — אני, היועצת, מומחים מתחום המיינדפולנס עם אוריינטציה טיפולית.

אז ההחלטה המודעת הייתה לשים בצד את כל התכנים המקובלים של מערכת החינוך, ולהתרכז בפן הרגשי.
אני הודעתי שבמשך שנתיים אני שמה בצד את כל ההישגים הלימודיים ועובדת רק על הצד הרגשי.

אבל את עובדת מול מערכת. מול משרד החינוך. איך זה התקבל?
מה שעברתי אפשר לי לפעול מתוך הרבה אמון ואמונה בעצמי. עובדה שהמערכת הלכה איתי.

רק הלכו איתך? לא ניסו לעצור בעדך?
היו הרבה דיבורים. זה לא ערער אותי. פשוט ידעתי שאם הילדים יהיו פנויים רגשית, הכל ישתנה. הבנתי שמה שתוקע אותם זה הפערים בין השכל והרגש. הלקויות. הנטייה להתמקד במה אני לא יודע ולא יכול, ולא במה שכן. אז נכון שלרוב הילדים יש לקויות, ואנחנו יכולים לבחור להתעסק בזה, אבל אני החלטתי שאצלנו יעסקו ביש. בכישורים שיש להם, לא משנה מה הם. הכישורים שלהם יזכו להערכה ולכבוד. הילד מפנים שהוא יכול לצרוח ולהרביץ כשהוא מתוסכל, אבל באותה מידה הוא גם יכול ללכת לעבוד בנגרייה ולייצר משהו שיזכה אותו בהערכה והתפעלות. כל כך קשה ללמד ילד להתמיד, אז אתה מלמד אותו להתמיד במקום שבו הוא חזק, בכדורסל. הוא יקלע עכשיו מאה פעם מאותה נקודה ואז תהיה לו יותר סבלנות להתאמן על לוח הכפל.

נשמע הגיוני.
ולראיה, הילדים פשוט למדו להצטיין בכל דבר. אלו עוצמות אדירות, להיות מחובר כל הזמן למקום הזה של הכוח והיופי והמסוגלות. פעם הייתי בגמר שהשתתפנו בו בכדורסל. בהפסקה הבנות שלנו היו בפיגור גדול. ירדתי לפרקט, הן קיטרו על בנות הקבוצה השנייה שהתנהגו לא יפה, שקיללו. עשיתי להן חמש דקות דמיון מודרך. הן חזרו למשחק וניצחו. אין שום דבר יוצא דופן בילדים של תל חי. הם ילדים חמודים ואינטליגנטיים כמו כל הילדים בבתי הספר האחרים. הדבר היחיד ששונה אצלם זו התודעה.

מעורר קנאה. בואי נפרוט רגע את מה שהם מקבלים. מה שונה במערכת השעות, לצורך העניין?
מעגלי הקשבה, פעם בשבוע, קבוע. בדיוק כמו שיעור אנגלית וחשבון. ואת היום מתחילים במשהו מדיטטיבי. דמיון מודרך.

ואת זה המורה מעביר? בבחינת — דמיין שאתה הולך ביער ושומע מים מפכים?
משהו כזה ,דמיון מודרך הוא הכלי המרכזי בתל חי. אצל ילדים זה מאוד טבעי וקל. יש לנו חדר מדיטציה או הירגעות — שבו נפגשים פעם בשבוע עם המחנך ועם מורה מתחום הקשיבות. שם הילדים עוצרים רגע, מקשיבים לעצמם. אנחנו לא מדברים עם הילדים שלנו על כבוד. אנחנו לא אומרים להם תכבדו זה את זה. אנחנו פשוט עושים את זה. למשל, ברחבי כל בית הספר תלויות יצירות האמנות של הילדים. הילדים רואים כמה אנחנו מכבדים את המאמץ שלהם, איך אנחנו מטפחים את היצירה שלהם ומטפלים בה. זה בעצם ללמד להקשיב, להתבונן, לכבד. במקום לדבר על הדבר — להיות הדבר. הכל משרת את אותה מטרה — לתת לילדים כלים שמאפשרים התנהלות במרחב.

זה מתחבר לדיון אחר, עד כמה בתי הספר של היום רלוונטיים. האם המערכת נותנת לילדים כלים רלוונטיים?
זה התפקיד של המערכת.
האם היא ממלאת אותו? לטעמי לא.
תראי, ללמוד עוד פרק בהיסטוריה, או עוד שיר, זה יופי, אבל זה לא שם. תעניק לילדים אסטרטגיות טובות לחיים, הם יוכלו לשבת וללמוד כל פרק בהיסטוריה.
משל החכה והדג.
חייבים לתת לילדים כלים רגשיים. הם אלו שיאפשרו להם אחר כך להיות כל דבר שהם יבחרו. גם המערכת כיום מבינה שיש משקל גדול לכלים הרגשיים, שזה מהותי. היא לא תמיד יודעת לעשות את זה, כי זה שינוי פרדיגמה. תל חי הוא הוכחה לכך שאפשר בדרך הזאת להגיע להישגים לימודיים גבוהים. הוא במקום שני מתוך שלושת בתי הספר הטובים בארץ. ועם כל הגאווה שלי בהישג הזה — בעיני מה שחשוב הוא שהילדים גדלים עם כלים שבאמת יאפשרו להם עתיד טוב יותר. אולי אפילו חברה טובה יותר.
בהרבה מובנים זה נשמע לגמרי אוטופי. זה מסוג הדברים שמתרחשים בעיקר בסדרות ובסרטים.
זה אפשרי, ואם זה היה אפשרי בתל חי זה אפשרי כנראה בכל מקום. אני לא יכולה להגיד שאין שום אלימות בבית הספר, אבל היא לגמרי לא חלק מסדר היום. יכולת הביטוי הרגשי של הילדים היא ברמות גבוהות. זה מאפשר להם לדבר זה עם זה במקום לפגוע. לבכות, לכעוס, לנהל שיח שבאמת מדהים שילדים מסוגלים להגיע אליו. היופי הוא שיצרתי את זה בדיוק עם אותו צוות מורים. לא החלפתי את הצוות.
לפני כשנתיים ראיינתי מורה בעיירת פיתוח, שתיארה בפני תמונה הפוכה. היא סיפרה על הסללה ובדידות וניכור וקשיים רגשיים שנתקלים באטימות מערכתית.

המערכת הולכת עם מה שהיא הולכת, כי אין לה הכלים והיא מפחדת. מורה שעומד מול 30 ילדים לא פשוטים, ורוצה לעשות משהו שונה, חייב המון כוח פנימי. לא לכולם יש. צריך להבין כמה זה קשה לעמוד לפני 30 ילדים. יכולת הריכוז של ילד ביסודי נעה בין 7 ל–13 דקות. מה יש לעמוד עכשיו 50 דקות ולהרצות להם? יש פחד גדול לשבור את זה, אבל אפשר לשבור. באמצעות עבודה רגשית.

תסבירי את זה לשר החינוך, שסבור שהדבר החשוב ביותר כיום זה מתמטיקה.
צריך איזון. הורים רוצים הישגים לימודיים. גם אני לא נגד, להפך, אני מאוד הישגית ובית הספר שלי הגיע להישגים הלימודיים הגבוהים ביותר. אם נדבר בנתוני מיצב, יש אצלנו תופעה שבכיתות הנמוכות אנחנו בעשירון השלישי, נגיד, ובכיתה ה' אנחנו כבר בעשירון השמיני.

כלומר, ההישגים משתפרים בכיתות הגבוהות יותר. אני מניחה שאת תולה את זה בהטמעת הכלים הרגשיים.
את השיעור הזה למדתי על בשרי, עם הבן שלי, שהוא ילד מחונן שפשוט לא מצא את עצמו במערכת. ילד מחונן שנכשל. זה אומר דרשני. הוא שם לי מראה מול הפנים. הוא ניפץ מבחינתי את כל המערכות האלה, כי הן לא נותנות לילד מה שהוא צריך באמת. בכיתה ד' כבר עשיתי לו אבחונים, הייתי בלחץ, כי הוא לא כתב. יום אחד הדלקתי את המחשב וראיתי סיפורים יפהפיים שהוא כתב, סיפורי מבוכים ודרקונים. הבנתי שהבעיה היא לא אצל הילד שלי, אלא אצל המערכת ואצל אימהות כמוני, שפוחדות. תראי, אני לא איזו רוחניקית. אבל אני בעד איזון. אני בעד המיזוג בין הישגיות לבין היכולת להסתכל פנימה ולהבין שכל שעה שמשקיעים ברגש חשובה ומשמעותית לא פחות מאשר להשקיע במתמטיקה.

העניין הוא גם שהתפקיד המסורתי של בית הספר, הנחלת ידע, כבר לחלוטין לא רלוונטי.
נכון. ילד בן שש יודע לחפש בגוגל. אז צריך להבין מה הם צריכים ללמוד.
בנקודה הזאת בזמן, אנחנו מגדלים ילדים שיידרשו למיומנויות ולכישורים שאנחנו עדיין לא יודעים מהם.
ולכן מה שצריך לתת להם זה כלים שיאפשרו להם באמת להסתדר בחיים. אם יש לך ילד מחונן, אבל אין לו מקום שבו הוא יכול לבטא את עצמו ואת החוכמה שלו — מה זה משנה? אני חושבת שהמערכת עושה היום שינויים בתוך תוכה, ויודעת לפחות שהתהליכים האלה הם מאסט. שצריך להשקיע לא רק בילדים, אלא גם במורים. הקטנת הכיתות כבר לא יכולה להיות מס שפתיים. היא חייבת לקרות, בשטח. הילדים היום צריכים שיראו אותם. כשרואים את הילדים ומאפשרים להם מקום שלא שופט ולא מבקר אותם, אלא מנהל איתם שיח, אפשר לעשות דברים גדולים באמת. משקיעים כל הזמן בפדגוגיה עדכנית. זה לא שם.

מה זה בכלל פדגוגיה עדכנית?
הפדגוגיה העדכנית היא לראות את הילד. וזה לעולם לא יקרה בכיתות של 34 ילדים.
מה שיצרת כאן, בבית הספר, השפיע על העולם בחוץ? על הקהילה?
ודאי. למשל, בתחילת דרכי, לפני 21 שנים, ערכנו פה בבית הספר את הטקס השנתי של יום הזיכרון. כשהוא נגמר, בעלי קם ואמר לי — לכאן אני לא חוזר.

למה?
כי את לא מבינה מה הלך פה. רעש. אופניים. ערימות של פיצוחים. בשביל בעלי יוצא היחידה הקרבית זה היה הלם תרבותי. הוא לא רצה לראות את זה. גם אני לא רציתי.

לך לא הייתה ברירה.
נכון. בשבוע שעבר היה הטקס האחרון שלי פה בתפקיד. 1,500 איש ישבו בצורה הכי נעימה ומכבדת. שקט. דממה. היה טקס מדהים. זה השינוי. ההורים נותנים אמון בבית הספר. זה כבר לא כעס או צעקות או תסכול — שני הצדדים למדו לא לפחד זה מזה, לנהל דיון, גם אם לא מסכימים. וכשזה קורה עולם שלם נפתח, משום שלהורים היום יש כוח, יש יכולות, יש רצון ליטול חלק, וזו תרומה אדירה למערכת. זו המעורבות ההורית שיש לנו היום, בבית ספר בדרום תל אביב, שלא נופל היום מכל בית ספר לאמנויות, בלי לשלם אלף שקל בחודש. זה תקצוב נכון ומעורבות ואכפתיות.

אז זו טרנספורמציה בקהילה, לא רק בבית הספר.
לא הייתה פעם אחת שבה פניתי לבקשת עזרה ולא נעניתי. הייתה לנו אמא שסיפרה לי שאין לה כסף למעבר דירה. תוך כמה טלפונים אחת האימהות השיגה מנוף, אבא אחר הגיע עם משאית, הורים התגייסו ופשוט עשו את ההובלה. היית צריכה לראות את האשה הזאת. היא פשוט קמה לתחייה. אשה שעלתה לבד ארצה לפני כמה שנים, פתאום הבינה את הכוח של הקהילה, כמה היא עטופה ומוגנת. כולם רוצים קהילה. כולם רוצים שותפות. זו החברה הישראלית בשיא כוחה ויופייה.

את מתארת תמונה ממש מושלמת. לא יכול להיות שהכל היה מושלם.
ממש לא. זו הייתה עבודה קשה מאוד, עם הרבה עליות ומורדות, וגם זה היופי.

לא היו נקודות שבירה? לא היו ילדים שאמרת, אין, אליו אני לא אצליח להגיע.
היו לי הרבה מאוד נקודות שבירה. ודאי. בכלל אני נטע זר במערכת. זה הרי הרבה יותר קל ללכת עם משהו שהוא מאוד במיינסטרים. דווקא במקומות האלה, כשהורים הלכו איתי עד סוף, הילדים הצליחו ונשארו בתוך המערכת הרגילה כנגד כל הסיכויים.
וכשלא?
אני יכולה להגיד לך שיש לי, למשל, התמודדות עם ילד שהייתי מאוד רוצה שיישאר במערכת הרגילה, ואני לא חושבת שהוא יוכל. אז יש תחושה של כישלון. זה קורה.

כשהתחלת עם השיטה הזאת, עוד לא הייתה, למשל, התמודדות עם ילד שמביא סמארטפון ומראה פורנו לכל הכיתה. או חרמות למיניהן בווטסאפ. איזה מענה ניתן לזינוק הזה ברמת הגירויים, בתכיפות שלהם?
קחי למשל את עניין מעגלי השיחה. אלו שיחות שמאפשרות שיח עמוק ואינטימי, רמות מאוד גבוהות של שיתוף, ראייה של עצמי ושל האחר. מאוד קשה לצאת ממפגש כזה ולהתחיל לקלל או להחרים מישהו בווטסאפ. זה פשוט לא עובד. אין ספק שזה דור מאוד לא פשוט.

מדוע החלטת לפרוש?
דווקא כי יש לי חלום, אני רוצה לעשות עוד. החלום הוא להקים בתי ספר עם תהליכי עומק רגשיים, בקצב המתאים לילד ותוך שילוב המיינדפולנס בין הכלים להתפתחות פנימית. בתי ספר שיעבדו עם המבוגרים, מנהלים, מורים והורים, ויגדלו יחדיו ילדים מתוך עוצמה פנימית. הילדים כיום מלאים פחדים. אלו הפחדים של ההורים שלהם. רואים את זה כבר אצל ילדים ממש קטנים, וזה לא מאפשר להם להגיע למקסימום.

כמאמר הקלישאה — לילד יש פוטנציאל, חבל שהוא לא מממש אותו.
כן. זה מה שלא מאפשר לבני אדם בכלל למצות את הפוטנציאל שלהם — פחד.

לקריאת המאמר באתר  "הארץ"